לא לבד: הקשיים שעמם מתמודדים בעלי העסקים הקטנים והבינוניים

{{msg}}

מחאת השולמנים בפייסבוק עוררה תרעומות ישנות של עצמאיים כלפי רשויות המדינה ומציפה אתגרים שעדיין רחוקים מלהיפתר, בוודאי בהיעדר ממשלה יציבה ותקציב מאושר

 
צילום: Jakob Owens/Unsplash

עצמאים ועצמאיות, בעלי ובעלות עסקים קטנים ובינוניים, טוענים כי המדינה מפקירה אותם ולא מספקת להם מספיק זכויות, ביחס לעובדים השכירים במשק. ימי מחלה, ימי חופש, מענק לידה, חופשת לידה, תהליך הוצאת רישיון לניהול עסק, מסים גבוהים ועומס רגולטורי וביורוקרטי לעתים קרובות מדי עומדים בפני העצמאים כמכשול בדרך להצלחה, או יותר נכון, בדרך להישרדות כלכלית בישראל.

באווירת מחאת השולמנים, מספר עצמאים מספרים על הקשיים העומדים בפניהם כבעלי עסקים קטנים ובינוניים. גילוי נאות: השמות אמנם בדוים אך לא הסיפורים.

אילנה מאזור השפלה, רופאת שיניים בעלת מרפאה פרטית כבר למעלה מעשור מספרת שהיא נלחמה במשך שנים רק בשביל להחזיק את המרפאה, ובשנים הראשונות לא הצליחה לפרנס את עצמה בתהליך. "השקעתי המון בשיווק, בשירות, במקצועיות", היא מספרת, "השתלמתי בחו"ל ובארץ, נעזרתי ביועצים על מנת להגדיל את הפעילות ולשפר את השירות, עשיתי הכל מבחינתי כדי לשרוד בשוק התחרותי. השקעתי בחומרים ובטכנאים הכי טובים שיש ורק עכשיו אני רואה את הפירות". לדבריה, כעת היא מרוויחה לא רע, כ־25% מהכנסותיה. אילנה: "ולמדינה אני משלמת כמעט 50% משורת הרווח. די ברור שהמדינה שותפה לרווחים שלי, אבל לא שותפה להוצאות הכבדות שלי עבור תפעול העסק. מן הסתם המדינה לא שמה את 'החצי שלה' בשיווק, בהשתלמויות, לא עוזרת לי לשלם לעובדים, לא שולחת אלי מתרפאים. ביום הבחירות המדינה לא משלמת לי כלום וכשאני חולה היא לא משלמת לי דמי מחלה. בקיצור, המדינה לא עוזרת לי בכלום. וזה מרגיז! אני עושה הכל לבד, מתמודדת לבד, דואגת לבד, ואז כשמגיע הפרס – הכל מתחלק לשניים".

אני שולמן - טיפול שיניים
צילום: Pixabay

גלעד, בעל בר שכונתי באזור השרון, מסביר כיצד קנסות עירוניים עלולים להביא לקריסה של העסק. "השבוע, אחרי שלוש שנים של פעילות קיבלתי דו"ח על עישון בתוך הבר", הוא מספר. "מתברר שביקרו כאן פקחים סמויים וכעבור כשבועיים הגישו לי את הדו"ח. עד כאן הכל טוב. שולמן עבר על החוק, שולמן ישלם 5,000 שקלים. והנה, למחרת, שוב מגיעים פקחים ואומרים לי שסמויים ביקרו בעסק. בתום לב עניתי שאני יודע כי כבר קיבלתי את הדו"ח. בשלב הזה, הרגשתי לאן השיחה מובילה והבטחתי שלא יעשנו יותר בבר כי עם עוד דו"ח אחד של 5,000 שקלים אני סוגר את העסק. הפקח אמר שהסמויים ישבו בבר יומיים אחרי הבדיקה הראשונה ולכן אני צפוי לקבל דו"ח נוסף של 5,000 שקלים, והוסיף: 'שתדע, עשינו אצלך כמה ביקורות'. במילים אחרות, 'חכה, אתה כנראה צפוי לקבל עוד 15 או אפילו 40 אלף שקלים'.

"ככה העירייה נופלת עלי באכזריות מטורפת בלי לתת לי אפשרות לתקן. חנקתם את שולמן. הרגתם. שלוש שנים אני פתוח. מעולם לא הזהירו אותי ופתאום גשם של דוחות בסכומים כאלה גבוהים, ממש בלי חמלה. רק כדי להסביר כמה זה מטורף, כבעל עסק במקום כזה, בשביל להשאיר ביד 5,000 שקלים אני צריך להרוויח 50 אלף שקלים, וזה עוד בהנחה והכנסתי בערך 150 אלף שקלים באותו חודש. תוסיפו לזה את האפשרות שאם הייתי בעל עסק בדרום או בצפון, הייתי סוגר את המקום בגלל כל סבב־מבצע־מלחמה. פשוט מדהים אותי כמה הרשות המקומית לא יודעת לראות את הקשיים שלנו ובכלל להעריך כמה עולה להשאיר מסעדה או בר סגורים".

עמנואל הוא צלם פרילנסר מאזור המרכז שעלה לארץ ב־2001. הוא שוכר סטודיו בגודל של כ־140 מ"ר במרתף. "אני משלם יותר מ־45 אלף שקלים בשנה לעירייה", הוא מספר. "לאורך 18 השנים האחרונות שילמתי לעירייה כ־520 אלף שקלים עבור הזכות לעבוד כאן. זה מקומם בגלל שמדובר בסכום כסף אבסורדי. הלכתי והתלוננתי פעמים רבות בבית העירייה. כפי שאנו הפרילנסרים יודעים, העירייה, כמו גם המדינה, דורשת ומקבלת את הכסף שלנו גם אם יש לנו חודש עבודה גרוע. ומה אנחנו מקבלים בתמורה? איסוף אשפה וניקוי רחובות. יוצא שאנחנו משלמים שכר דירה ומקבלים מקום עבודה. אנחנו משלמים לארנונה ולא מקבלים כלום. בניו יורק למשל השוכרים העצמאיים משלמים לעירייה 6% מדמי השכירות הבסיסיים שלהם, כלומר אם עצמאי משלם דמי שכירות של 5,000 דולר בכל חודש, אז הוא חייב לעיר 300 דולר. בנוסף, עצמאים יכולים לקבל הפחתה בתשלום הקבוע לעירייה עד ל־3.9% (195 דולר, לצורך העניין) במידה ובאותה שנה שכר הדירה נמצא תחת סף מוגדר. העיר ניו יורק אמנם יקרה מאוד, אבל נראה שהיא לא צולבת בעלי עסקים קטנים ופרילנסרים כמו במדינת ישראל".

אייל הוא מגדל פרחים מאזור הדרום, אחד משרידי 200 המגדלים האחרונים בישראל, לדבריו, ומעסיק שישה עובדים זרים על בסיס יומי. "למה אני מחויב לשלם לעובדים שלי על יום חופש ביום הבחירות?! הם כבר קיבלו יומיים כאלו ונראה שעוד אחד ממש מעבר לפינה", הוא מסביר. "אם כבר המדינה מחייבת אותי במתן יום חופש בתשלום אז לפחות שיתנו להם זכות להצביע".

דבי, בעלת בית קפה בעוטף עזה במשך כשנה, לא יודעת כיצד להתמודד עם אובדן ההכנסות בתקופות מאתגרות מבחינה ביטחונית. "אני עדיין לא רואה רווחים מהעסק, אבל זה יגיע", היא אומרת באופטימיות. "בזמן של מבצע צבאי רחב היקף מתקבלות פקודות להישארות בבתים, להיצמד לממ"ד וכו', ועל פי צו הכל צריך להיות סגור למעט חירום. במקביל, אובדן ההכנסות שלי הוא עצום. אני צריכה גם לשלם לכל העובדים על שעות העבודה שאיבדו כתוצאה מהצו. כך, כבעלת עסק טרייה, ירד לי האסימון – פראיירים לא מתים".

למדינה אני משלמת כמעט 50% משורת הרווח. די ברור שהמדינה שותפה לרווחים שלי, אבל לא שותפה להוצאות הכבדות שלי עבור תפעול העסק. מן הסתם המדינה לא שמה את 'החצי שלה' בשיווק, בהשתלמויות, לא עוזרת לי לשלם לעובדים, לא שולחת אלי מתרפאים. ביום הבחירות המדינה לא משלמת לי כלום וכשאני חולה היא לא משלמת לי דמי מחלה. בקיצור, המדינה לא עוזרת לי בכלום. וזה מרגיז! אני עושה הכל לבד, מתמודדת לבד, דואגת לבד, ואז כשמגיע הפרס – הכל מתחלק לשניים

אילנה, רופאת שיניים בעלת מרפאה פרטית


אבנר, רואה חשבון עצמאי מאזור השפלה, לא מצליח להתנער מהתסכול הנלווה לרכישת מכונית חדשה לעסק.
"במדינה שמעודדת בלשון המעטה שימוש במכונית פרטית או עסקית, עם תחבורה ציבורית בהתהוות, גם עצמאי זקוק לאוטו. בוודאי אם הוא צריך להגיע ללקוחות, לספק ולאסוף סחורה", הוא מסביר. "אז עצמאי רוצה לקנות מכונית ומבין שבישראל חל מס הרכישה על כלי רכב הגבוה בעולם המערבי – 83% מס ועוד 17% מע"מ, ובסך הכל 100% מס. ואם זה לא מספיק: לעצמאי הרוכש מכונית פרטית אין שום הכרה במע"מ, כלומר, לא ניתן לקבל החזר על תשלום המע"מ. לכן פניתי לרכוש אופנוע: על פניו, עלות הקנייה נמוכה יותר, למרות שגם פה המס הוא 100%, ויש חסכון בצריכת הדלק שיוזיל את העלויות. אם חושבים שעלויות האחזקה נמוכות, אז פה מתבדים. ביטוח חובה לאופנוע הוא יקר מאוד, כ־3,000 שקלים ומעלה, בהתאם לנפח המנוע ועוד כל מיני פרמטרים, ובשביל העצמאי התעריף אפילו גבוה יותר. חברת הביטוח שואלת ודורשת לדעת האם אני עצמאי ומגיש את חשבונית הקנייה כהוצאה מוכרת, 'כי רק לאופנוע יש תעריף עסקי', אם כן, התעריף קופץ ומטפס ויכול להגיע גם ל־6,000 שקלים, מה שמחריב את התקווה לחסכון בעלויות. תוסיפו על זה ביטוח צד ג' ומקיף ותגיעו לעלויות שלא חלמתם שתוציאו על כלי רכב. תחזיקו חזק: אני משלם 9,000 שקלים בשנה רק עבור הביטוח לאופנוע. עבור מכונית שעולה פי שניים מהאופנוע זה יעלה בערך שליש. אז אנחנו משלמים 100% מס על רכישת מכונית, לא רשאים לקזז את המע"מ וחייבים לשלם מחיר מטורף לביטוח. למה? ככה".

די לשוטף

במחצית השנייה של 2017, חוק מוסר תשלומים, הידוע גם בכינויו חוק שוטף 30, נכנס לתוקף. בעלי עסקים וספקים מודעים לכך שמדובר בווריאציה של אשראי ספקים, ושיטת תשלום נפוצה מאוד בישראל. לפי עיקרי החוק, ימי אשראי מקסימליים נקבעו לחברות ולגופים הממשלתיים המשלמים לספקיהם. במקרה של גופי מדינה, כולל גופים מתוקצבים וחברות ממשלתיות, נקבעו 45 יום לתשלום מרגע קבלת החשבונית של הספק. תתאפשר החרגה של גוף מסוים באמצעות בקשה של שר האוצר מוועדת הכלכלה. בתשלום לקבלנים, המדינה תשלם בשוטף פלוס 70, ושלטון מקומי בשוטף פלוס 80. תשלום לשאר הספקים השלטון המקומי ישלם בשוטף פלוס 30. אולם המציאות בשטח אינה בהכרח "מתיישרת" עם החוק.

תמיר, צלם עצמאי, מוחה על תרבות ה־שוטף פלוס וקורא למגר אותה. "זו רעה חולה והיא משקפת הלך רוח ישראלי, של מנטליות קלוקלת, שלא קיימת בשום מדינה מתוקנת", הוא אומר. "אחד מהקולגות שלי טען בפניי שאי אפשר לכפות על המדינה מוסר תשלומים. לשיטתי זו המדינה שהמציאה את האיוולת הזו שנקראת שוטף פלוס, והיא זו שכופה וגם הנחילה את השיטה הזו. במונחים של שכיר, תכלס זו הלנת שכר שהיא מנוגדת לחוק. דמיינו ששכיר יעבוד ויקבל את המשכורת שלו בשוטף פלוס 90? זה לא יעבוד, נכון? למה? כי יש איגודים שמגנים על השכירים במדינה. כל מעסיק יודע שעובדיו צריכים לקבל את השכר שלהם בזמן, כמו שעון שוויצרי, זה החוק. אם יש סוגיה שמעידה עד כמה מעמד העצמאי נחות במדינת ישראל, זו סוגיית מוסר התשלומים. שכן לעצמאי יש עליות וירידות בהכנסה, מה גם שלא מעט פעמים, גם כשהסתיים מועד השוטף פלוס, ישראלים לא ממהרים לשלם בזמן, אלא אם אתה יושב עליהם וזה גם חלק מהמנטליות שרווחת במחוזותינו. בעצם בשוק קיימים לא מעט לקוחות שאם לא תשב להם על הראש, הם פשוט לא יטרחו לשלם לך. כמובן שזו הכללה, ובהחלט יש לקוחות שהם ישרים כמו סרגל ומשלמים בזמן. בתוך כל האתגרים שמתמודדים עצמאים ועצמאיות, הנושא הזה לעניות דעתי משקף יותר מכל דבר אחר עד כמה המדינה מזלזלת בפרילנסרים. למה? כי פשוט אפשר".

תזכורת: לפי סקר העסקים 2018 מטעם הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, מספר העסקים במשק הישראלי עומד על כ־542 אלף ורובם הם עצמאיים (עסק של איש/ה אחד/ת) או עסקים זעירים המעסיקים 5-1 עובדים ועובדות. כ־51% מהעסקים (כ־277 אלף) הם עצמאיים או חברות שאינן מעסיקות שכירים. עם ממומצע של כ־64 אלף בתי עסק לנפש, כמות העסקים שנפתחו בשנים האחרונות גדולה מכמות העסקים שנסגרו. למשל, 57,050 עסקים נפתחו ב־2017 בעוד 43,238 נסגרו. מכאן, 13,812 עסקים נטו נוספים למשק, שהם 2.4% מכלל העסקים.

האם הכתבה הועילה לך?

(0 הצבעות, 0 מתוך 5)

עוד מאמרים בנושא

 

לשאר הכתבות >

תגיות:  בעלי עסק  בעלי עסקים  הצלחת העסק  השקעה בעסק  יועץ עסקי  כיסוי חובות  סיווג עסקים  עבודה מהבית  עוסק מורשה  עוסק פטור  עושים עסקים  עסק במשבר 

 

הוסף תגובה חדשה

חובה למלא את כל השדות ולפתור את התרגיל.
= 4 + 7

תגובתך התקבלה, ותפורסם בכפוף לשיקולי העורך.

 
{{commentsList.length-$index}}
תמונת המשתמש
{{item.user_name}}
{{item.c_title}}
{{item.c_content}}
{{item.created_at}}