"כל תעשיית הטקסטיל בארץ נעלמה"
אולין אוחנה:
בעלת מותג ההלבשה התחתונה אוה שו, מדברת על המצב המורכב של תעשיית הטקסטיל הישראלית הנעלמת, מדור "בעלי עסקים מספרים": אולין אוחנה
מי: אולין אוחנה
גיל וסטטוס: בת 70 ("עובדת כמו שתי בנות 35"), אלמנה, אם לשתי בנות וסבתא לשבעה נכדים
מגורים: תל אביב
עיסוק: מנכ"לית, מעצבת ראשית ובעלת מפעל לייצור הלבשה תחתונה
מקצוע/לימודים: "למדתי עיצוב אופנה בצרפת, בבית הספר לעיצוב אופנה אס מוד (ESMOD) ברובע ה־9 בפריז, ובמקביל גם שיווק ופרסום"
שם העסק: חברת פרסטו מוצרי אופנה העוסקת בייבוא וייצוא, ושם המותג הוא אוה שו (Eva Show), מותג הלבשה תחתונה ישראלי פרימיום
איפה: בית טפר, תל אביב־יפו
כיצד הגעת לתחום? "הגעתי לארץ כתיירת בתקופת מלחמת יום כיפור, הכרתי את בעלי וגם אחי ואחותי שכנעו אותי לעשות עלייה, וכך החלטתי להישאר כאן. בעלי הכיר לי המון אנשים מתחום האופנה המקומי, התחלתי לייבא בגדים ובעלי חנויות קנו ממני. ראיתי שחסרה כאן מודעות לכל עניין ההלבשה התחתונה, לבוש של אישה בבית, לבוש אינטימי, הסגנון היה כמו של קיבוץ, מרושל כזה של טרנינגים ופיג'מות. בצרפת הרי קיימת תעשייה שלמה של הלבשה תחתונה עם חברות גדולות ומותגים מוכרים מאוד, ובארץ באמצע שנות ה־70 כמעט ולא ייבאו כאלה פריטים, כמו כותונות סקסיות. ראיתי בזה הזדמנות עסקית כי רציתי להכניס לשוק את המראה הנשי הרך, שכרתי מקום למפעל בתל אביב והתמקדתי בתחום ההלבשה התחתונה, אפילו השתמשתי בבגדי תינוקות וייצרתי מזה הלבשה אינטימית, וזה היה מאוד מוצלח".
ראיתי שחסרה כאן מודעות לכל עניין ההלבשה התחתונה, לבוש של אישה בבית, לבוש אינטימי, הסגנון היה כמו של קיבוץ, מרושל כזה של טרנינגים ופיג'מות. בצרפת הרי קיימת תעשייה שלמה של הלבשה תחתונה עם חברות גדולות ומותגים מוכרים מאוד, ובארץ באמצע שנות ה־70 כמעט ולא ייבאו כאלה פריטים, כמו כותונות סקסיות. ראיתי בזה הזדמנות עסקית
מתי הקמת את העסק באופן רשמי? "החברה נוסדה בשנת 1975. באותה תקופה היו הרבה יצואנים, לא יבואנים, הייצור המקומי שלט. בהמשך, בשנות ה־90 ייבאתי חזיות ותחתונים מחברות צרפתיות, התחלתי לייצא ועשיתי תערוכות בצרפת וגרמניה. העלייה הגדולה מברית המועצות גם עזרה במידה רבה מאוד לקדם את המודעות להלבשה תחתונה, כי הנשים שעלו הן צרכניות קבועות של המוצרים הללו. הישראליות פיתחו את המודעות להלבשה תחתונה בהשראת הרוסיות. היה שלב שבו פתחתי מפעל גדול בטייבה, במשולש, והפעלתי שם קו ייצור במשך שמונה שנים עד הסגירה עם פרוץ האינתיפאדה ב־2001. היום יש לי גם הרבה לקוחות מהמגזר החרדי (הלבשה אישית), המגזר הערבי ורשתות להלבשה תחתונה. באחרונה חזרנו לייצא, בעיקר לארצות הברית, ליינים צנועים שפונים למגזר החרדי. זה מצליח כי הם אוהבים שהפריטים הם 'מייד אין יזרעאל'. זאת למרות שהיום יש לנו קשיים אמיתיים להשיג את הבדים שאנחנו צריכים לייצור – אין יותר מפעלים של בדים, אין מתפרות, אין מצבעות, אין מדפיסים, כל תעשיית הטקסטיל בארץ נעלמה".
באחרונה חזרנו לייצא, בעיקר לארצות הברית, ליינים צנועים שפונים למגזר החרדי. זה מצליח כי הם אוהבים שהפריטים הם 'מייד אין יזרעאל'. זאת למרות שהיום יש לנו קשיים אמיתיים להשיג את הבדים שאנחנו צריכים לייצור – אין יותר מפעלים של בדים, אין מתפרות, אין מצבעות, אין מדפיסים, כל תעשיית הטקסטיל בארץ נעלמה
איך את מתמודדת עם המצב העגום הזה? "עושה הזמנות מיוחדות דרך ספקי בדים שמשקללים במחיר המוצר המוגמר שלהם את כל העלויות של תפירה, צביעה וכדומה, כך שההוצאה על בד עולה מן הסתם. ואני לא יכולה להזמין כמויות אדירות כי זה לא מותאם לשוק שהוא יחסית קטן, ונדרש מאיתנו, היצרנים הקטנים, לחדש כל הזמן, להציע מגוון באמצעות יצירתיות בלתי נלאית".
האתגר הכי גדול בעסק שלך. "היום כל אחת יכולה להזמין פריטים באינטרנט ולא לשלם מס או משלוח, ומדיניות השמים הפתוחים מאפשרת לאנשים לנסוע לחו"ל במחירים יחסית נוחים, לפעמים מגוחכים, ולחזור עם פריטי אופנה, כך שזה מקשה עלינו, היצרנים המקומיים להתחרות בזה בגלל העלויות הגבוהות של להחזיק מפעל אופנה בישראל. למרות שיבואנים מביאים אופנה מטורקיה או סין בעלויות נמוכות הם עדיין רוצים להרוויח הרבה ולכן הסחורה שלהם באיכות ירודה, וכך אנחנו מתבלטים בשוק, עם החומרים האיכותיים והתפירה. זה בוודאי שווה 30-20 אחוז יותר במחיר המכירה. בנוסף, בשנים האחרונות של בעיה של אי־הגדרת חנויות, כל אחד פותח דוכן ומוכר סחורה מגוונת בלי להתמקד, וזה פוגע ביצרנים כמוני שלא מקבלים במה מספיק טובה בתוך החנויות שתבליט את הייחודיות והאיכות של המוצרים. בעלי החנויות הרי לא רוצים לפספס מכירות ודוחפים כמה שיותר מוצרים מכל מיני קטגוריות תחת קורת גג אחת".
התענוג הכי גדול שאת מפיקה מהעסק שלך. "אני מאוד אוהבת את היצירתיות בעיצוב, את החידושים בתחום, יצירת הרמוניה וצבעוניות, וכל אלה מביאים לי סיפוק כמעצבת לצד הסיפוק של הלקוחות שלי מהלנז'רי. זה תענוג גדול שלקוחות שיודעים לזהות את המוצר שלנו ביחס לאחרים, גם בחנויות מציגים אותנו כמותג ישראלי פרימיום. בכל זאת, זו גאווה ישראלית".
העסק שלך בעוד עשר שנים. "בתקופה האחרונה אני חושבת על העתיד של העסק, עד מתי אעבוד ככה בטירוף, במיוחד לאור העובדה שדור ההמשך לא להוט לקחת את המושכות ולהוביל את העסק. שתי הבנות שלי לא בעניין, ואני בתהיות, אולי אמשיך לעבוד עוד שנתיים-שלוש, ומה אז? אני כנראה אצטרך לעשות חיבורים מקצועיים כדי להשאיר את המותג בחיים, מישהו שיכול לשווק איתי מוצרים נלווים, וככה אגב מצאתי את אתר 'מונופולי' כדי לקבל רעיונות איך עושים מיזוגים עסקיים, למשל, ולמצוא אנשים לטובת שיתופי פעולה. בטוח שיש אנשים מתחומים אחרים, מקטגוריות אחרות, אולי בתחילת דרכם, שיכולים לשלב איתי יד, כי יש לי כבר פלטפורמה אדירה של מוצרים, עם מתפרת־אם שפועלת היום בקלקיליה עם ציוד שלי, מכונות שלי".
העתיד של הענף. "זהו ענף שתמיד מתפתח, קיים רצון למותגים חדשים, בעיקר מצד הדור הצעיר, כך שברור שיש עתיד לענף ייצור וקמעונאות בתחום ההלבשה התחתונה. אבל איך אנחנו כיצרן יכולים לשרוד מול הייבוא? לכן לדעתי, כיצרנית אופנה, אי אפשר לשרוד את מבחן הזמן בלי ייצוא, אחרת דורכים במקום במקרה הטוב. צריך למצוא נישה בחו"ל, לצד אתר איקומרס עדכני ונוח לשימוש".
חלום מקצועי. "במילה אחת: המשכיות. בהרחבה: שאוכל להעביר את הלפיד בבטחה ובאהבה לדור ההמשך, שהחברה והמוצרים שלי ימשיכו לחיות אחרי וכמובן שהלקוחות ימשיכו ליהנות מהלנז'רי. זה החלום שלי".
המאמר נכתב ע"י אורי דיין
עורך תוכן, כותב ומתרגם בין השאר מגזין ו/או אקטואליה-חדשות בנושאי עסקים, תרבות, נדל"ן וכלכלה.
תגובתך התקבלה, ותפורסם בכפוף לשיקולי העורך.