קניתם עסק שכונתי? 30 הימים הראשונים מול 3,000 משקי בית שלא יודעים שהבעלים התחלפו

למה פייסבוק לא פותר את זה, ולמה נייר עדיין כן

מודעה ממומנת ברשתות יודעת למקד לפי עיר ולפי גיל. היא לא יודעת מי גר ברחוב שלכם ומי גר שלושה קילומטרים משם, ומי מהם בכלל גולל את הפיד באותו ערב. לעסק שכונתי זה פער מהותי: המרחק הוא המוצר.

הנתונים הזמינים על דיוור פיזי מגיעים מארצות הברית, ומתייחסים לדיוור ממוען ולא לפלייר בתיבה. עדיין, הם מלמדים משהו על הערוץ. לפי דוח שיעורי התגובה של איגוד השיווק האמריקאי לשנת 2018, דיוור פיזי הניב תגובה של כ-5% ברשימת לקוחות פוטנציאליים, לעומת כ-1% בדוא"ל וברשתות חברתיות. פלייר בתיבת דואר יגיע לתוצאה נמוכה יותר, אבל הוא גם עולה שבריר מהמחיר, ומגיע בדיוק לבניין שרציתם.

שלושה פורמטים, שלושה סוגי רחוב

מי שמזמין "חלוקת פליירים" באופן כללי מקבל בדרך כלל תיבות דואר. זו רק אחת משלוש אפשרויות, וכל אחת מתאימה לרחוב אחר:

1. תיבות דואר: לבנייני מגורים עם מבואה נגישה. הפלייר מחכה לדייר יחד עם הדואר, ולכן נראה כמעט בוודאות. החיסרון: בבניינים עם מדבקת "לא לפרסומות" אין כניסה.
2. תלי דלת: לשכונות של בתים פרטיים או לבניינים בלי תיבות נגישות. הפלייר נתלה על הידית, ואי אפשר לפתוח את הדלת בלי לגעת בו. זה הפורמט שהכי קשה להתעלם ממנו, וגם היקר יותר ליחידה.
3. תלי רכב: לחניונים ליד מרכזים מסחריים, בתי ספר ומכוני כושר. מגיע לאנשים שכבר נמצאים ברדיוס שלכם, גם אם הם לא גרים בו.

עסק שכונתי טיפוסי צריך שילוב: תיבות דואר ברחובות הבניינים, תלי דלת ברחובות הפרטיים, ותלי רכב רק אם יש חניון ציבורי גדול בטווח הליכה.

הפלייר עצמו: מה שמוכר זה לא העיצוב

פלייר של עסק חדש נכשל בדרך כלל בגלל שהוא מספר על העסק במקום לתת סיבה לבוא השבוע. שלושה דברים חייבים להופיע בו: מה השתנה (בעלים חדשים, תפריט חדש, שעות חדשות), הצעה עם תאריך תפוגה, ודרך למדוד.

המדידה היא החלק שרוב בעלי העסקים מדלגים עליו. קוד קופון שמופיע רק על הפלייר, או מספר טלפון ייעודי, הוא הדרך היחידה לדעת אם 5,000 שקלים שהושקעו בהדפסה ובחלוקה החזירו את עצמם. בלי זה, הקמפיין הבא יתוכנן על תחושת בטן.

איפה הכסף באמת הולך לאיבוד

לא בהדפסה ולא בעיצוב. בחלוקה. פלייר שנזרק לפח ליד הבניין במקום להיכנס לתיבה עולה בדיוק כמו פלייר שהגיע, ואין דרך לדעת את ההבדל מהמשרד. לכן שאלת המפיץ חשובה יותר משאלת בית הדפוס.

ההבדל בין מפיץ למפיץ הוא בשאלה מה אפשר לדרוש ממנו: תיעוד של רחובות ובניינים, מחלקים קבועים ולא מזדמנים, ואפשרות לבחור פורמט לפי סוג הרחוב במקום פורמט אחד לכולם. חברות ותיקות בתחום עובדות כך, שתלי הדלת, תיבות הדואר ותלי הרכב מוצעים כמסלולים נפרדים, כך שאפשר להרכיב מהם מפה ולא לירות לכל הכיוונים. מי שבוחר מפיץ אחר, שידרוש ממנו את אותם שלושה דברים.

רשימת בדיקה לפני ההזמנה

1. רדיוס מוגדר על מפה, לא "השכונה". רחובות בשם.
2. פורמט לכל רחוב: תיבות, תלי דלת או תלי רכב, לפי סוג הבנייה.
3. תיעוד חלוקה: דיווח לפי רחובות ובניינים, ובמידת האפשר צילומים.
4. הצעה עם תוקף של שבועיים לכל היותר.
5. קוד או טלפון ייעודי למדידה.
6. תזמון: לא בשבוע שבו העסק עדיין לא ערוך לקלוט לקוחות חדשים. חלוקה מוקדמת מדי שורפת את ההזדמנות הראשונה, וברחוב שלכם אין הזדמנות שנייה בזול.

המאמר נכתב ע"י ברוקרלי

צוות ברוקרלי מציע מגוון שירותים עבור בעלי עסקים וחברות, איתור קונים ומשקיעים, תיווך עסקים, ליווי מיזוגים ורכישות, תוכניות עסקיות

לכל המאמרים >>